אריק פרץ

גבר רץ ביער ועל זרועותיו תלויה בתו הנכה.
גבר רץ ביער ריצת אמוק ועל כתפיו תלויה בתו, הסיעודית, שלוקה בניוון שרירים קשה, שלא יכולה לרוץ בעצמה, או אפילו לעמוד מבלי ליפול מיד ארצה על האדמה.
הנאצים דוברי הערבית עם הסרטים הירוקים על כת הרובים ועל המצח יורים לכל עבר, הם צורחים זעם ושנאה וצמאים לדם. מפלצות שהשטן מחוויר לידן.
כשהחלו היריות על רכבו החליט בהחלטת בזק לברוח, לא לפני שחילץ במהירות את רות שלו מהאוטו, תלה את זרועותיה על כתפיו, והרגיע אותה: "אל תדאגי אהובה שלי, לא יאונה לך כל רע. אבא איתך ולא יעזוב אותך אף פעם". הלמות הלב, הרעד בידיים, הזיעה בגוף, הקוצים, האבנים והדרדרים.
והזרועות כואבות והריצה נעשית איטית, כובד המשקל משחק לרעתם, אילו היה לבד ייתכן שהיה יכול לברוח, ייתכן שהיה לו סיכוי, אבל כשהיא בידיו זה אבוד.
הם נחושים והם יורים, מכוונים לפגוע, כל יריה משתקת מרוב פחד, מראה הגפיים העקמומיות שלה לא השאיר ספק באשר לכך שהיא נכה, אבל להם לא אכפת היה. רצו לרצוח, לגמור, לחסל.
"רות, אבא לא יעזוב אותך, את שומעת? אבא איתך לנצח" הוא צעק לה והסב ראשו אליה בזמן שהכדורים איימו לקרוע את גופו ואת גופה, הוא נשם בכבדות, ריצתו נעשתה איטית, היא נהמה כלפיו כחיה פצועה, צעקות ללא מילים, צעקות שמנסרות את האוויר.
"אני אוהב אותך, רות שלי, כל עולמי" הוא צעק כשנורה ונפל על הארצה והיא איתו, מוטלת על רגבי האדמה ועל עלי הסתיו, גופה הכואב, שמאז לידתה גרם לה לכאב ולסבל, פסק מכאבו בירייה אחת. שניהם הוטלו על הקרקע. דיממו עד שלבם נדם.
כשהייתה ילדה היו אנשים שקראו לה בחוסר רגישות: "מוגבלת" אבל היא ואבא אריק ידעו שכל מי שיש לו גוף הוא בעצם מוגבל, הגוף מהווה חיץ בין האדם לבין נשמתו ולבין רוחניותו.
לכן אהבה כל כך מוסיקה, כי המוסיקה הצליחה לחדור בעד הגוף ולרומם את נשמתה, מוסיקה הזכירה לה שיש חוויות שחודרות את העור, את כלי הדם, את הבשר, שנוגעות בעומק, במהות הכי פנימית של האדם.
והוא לקח אותה לכל פסטיבלי המוסיקה הכי נחשבים בארץ ובעולם, קישט את כיסא הגלגלים שלה באורות מיוחדים, הלביש אותה בבגדים צבעוניים, הוא רקד מאושר כשהיא סובבה את כסא הגלגלים שלה במעגלים כשהתנגנו השירים שהיא כל כך אוהבת, מנסה באקסטטיות למזג את הנפש עם הגוף. הגבות הורמו ושאלות נשאלו, אבל כולם הכירו והעריצו את האב הזה שמוכן להגביל את תנועתו ואת החופש שלו לטובת הגשמת החלומות של בתו שנזקקה לעזרה תמידית בפעולות הכי פשוטות.
והוא שהכירה הכי טוב, שכל מאוויו ותפקידו היו לשמח אותה, שקם בבוקר ועוד לפני שחשב על עצמו חשב עליה, ניגש למיטתה ונישק אותה, סייע לה עם זרועותיו החובקות להתרומם משכיבה לישיבה, העביר אותה לכסא הרחצה המיוחד, לקח אותה לשירותים, אחז במברשת השיניים שלה וצחצח לה ועזר לה לרחוץ את הפנים.
וכשהיא הביטה במראה על שניהם הוא חייך אליה והיא הרגישה תחושת ביטחון וחום אדיר, תחושה של אדם עטוף ומוגן, אדם שווה, ראוי, בעל משמעות.
האבא הזה לא עזב אותה לרגע, לא בחייו, ולא במותו, כי אלמלא היא לא היו לו חיים, ולהיפך, בוודאי שלהיפך.
הפוסט הסיפורי הזה הוא לזכרם.
(טוהר חוה פפנהיים)

---
מקור: https://www.octseven.com/profile/kQJKT9