אבי עמר

אז אבא, איך מתחילים לכתוב פרידה מאדם כמוך?
במקום זה, אספר סיפור.
כשהייתי בן 10, רכבתי איתך במין חורשה מחוץ למושב, שביל ארוך מוקף בעצים, בקצהו אנדרטה שהייתה שם מאז שאני זוכר את עצמי, יהיר ככל שאפשר
שאלת אותי אם אני מרגיש בטוח על הסוס, יודע איך להסתדר, עניתי בביטחון שכן, לא שמתי לב לענף שמתקדם לכיווני במהירות מסחררת
הסוס התקדם, הענף נשאר במקום, ואני איתו
רגעים חלפו במה שהרגיש כמו נצח, ולפני ששמתי לב, כבר פגשתי את האדמה
כאוב ומבולבל, צרחתי ובכיתי, ואתה? רגוע כתמיד
ירדת מהסוסה שלך, תפסת את הסוס שלי שהתקדם וקשרת את שניהם בצד
עמדת מעליי, "אתה בסדר?" שאלת
"כואב לי, אני לא יכול לקום" עניתי, היסטרי וחנוק מבכי
"אני יודע, זה קשה, אבל אי אפשר להישאר פה, אתה עוד תיפול הרבה, החוכמה היא להרים את עצמך ולקום בכל זאת"
שלחת לי יד, קמתי, העלת אותי בחזרה על הסוס והתקדמנו יחד
אז הנה, זה קשה, כל חלק בי רוצה להתכדרר, לבכות וללכת לישון עד שאי אפשר יותר
אבל לימדת אותי טוב יותר, אני מרים את עצמי, כי החיים ממשיכים
אזכור אותך לנצח, השוטר, המפקד, הלוחם, הרוכב, ה(יעני) וטרינר ובעיקר, אבא שלי
הגיבור שלי שנהפך לגיבור של כולנו.
(איתי עמר)

---
מקור: https://www.octseven.com/profile/UkpLWZ